בחרו עמוד
האם שיעורי תנועת אמנות הלחימה והצ'י קונג נפרדים?

התשובה הראשונה שעולה, היא כן. בראשון וחמישי עובדים בעיקר על תנועת אמנות הלחימה. בשני ובשישי אנו עובדים בעיקר מבחינה תנועתית על שיפורי תנועה כללית ותנועות מתוך הצ'י קונג. זה מאפשר למי שרוצה ללמוד רק אחת משתי אמנויות התנועה לבחור.
יחד עם זאת, יש קשר מאוד עמוק וחשוב בין השתיים. ניתן לומר שבהחלט ניתן ללמוד רק את תנועת הצ'י קונג ללא הקונג פו. מי שלומד את אמנות הלחימה, אם זאת, ילמד גם את תנועת הצ'י קונג באיזשהו שלב. איך שאני תופס את אמנות הלחימה הסינית, היא תיהיה חסרה ללא הצ'י קונג. זה גם מה שהופך אותה לכל כך מיוחדת, לעומת אמנויות לחימה אחרות. השילוב בין קשה לרך. היכולת לחזק את הגוף ממקום שמרפה. חיזוק האיברים הפנימיים. החיבור בין הקונג פו לטאו ולרפואה הסינית, היכולת להיות באמת נוכח(במדיטציה) תוך תנועה… כל אלו ועוד מאפשרים למידה עמוקה ושלמה של אמנות הלחימה.
גם בשיעורי תנועת הצ'י קונג וגם בשיעורי אמנות הלחימה, אנו מתרגלים את הקונג פו המקורי (אמנות היכולת, מודעות, מדיטציות…). כך שלמעשה בכל השיעורים מתרגלים קונג פו.

צריך לבוא בלבוש מיוחד, או להביא ציוד כלשהו?

לגבי לבוש: אנו מתרגלים בלבוש שיהיה לנו נח. שיהיה לנו חם מספיק ושיהיה כמה שפחות מסורבל. בדרך כלל נהוג להגיע בנעלי ספורט. למרות שבאמנות הלחימה יש חגורות, לא מגיעים איתן. הן רק כלי שעוזר לנו להתקדם.
לגבי ציוד: בשלב הלימוד הראשוני יש להביא תיק, מים וכלי כתיבה. בקיץ יש שמגיעים עם מגבת קטנה לפנים. ובהמשך הלימודים גם מביאים ציוד נוסף.

האם כדאי לשלב בין צ'י קונג וקונג פו?

בהחלט כן. בעיקר לאלו הלומדים את אמנות הלחימה. במסורת הסינית של אמנויות הלחימה מסופר על נזיר הודי, ששמו בודהידהרמה (אבי הזן בודהיזם), אשר הגיע לסין לפני 1500 שנים, במטרה להפיץ את הבודהיזם. הוא נדד עד שהגיע למנזר שאולין, אשר עד היום הוא מאוד ידוע בסין, בעקבות סרטו של ג'ט לי (מנזר שאולין) ומכיוון שמסביבו הוקמו מאות בתי ספר המלמדים את אמנויות התנועה והלחימה הסיניות.
בודהידארמה רצה לחזק את הנזירים, בכדי שיוכלו לתרגל מדיטציה בישיבה למשך זמן ממושך. הוא לימד אותם תנועות צ'י קונג, במטרה לחזק את גופם. על פי הסיפור הנפוץ, כך למעשה החלה להתפתח תנועה במנזר. אמני לחימה הגיעו למנזר ובמשך השנים ועד היום התפתחה בו עבודה המשלבת בין מדיטציה, צ'י קונג ואמנויות לחימה. בשנות השישים של המאה העשרים החלו להפיץ במערב את אמנויות הלחימה הסיניות. לסרטים אלו, שמהמפורסמים בהם ניתן למצוא את סרטי ברוס לי, קראו סרטי קונג פו. כך הפך המושג שלא היה לו קשר ישיר לאמנויות לחימה, לשם נרדף לאמנות לחימה סינית.
המיוחד כל כך בקונג פו הסיני הוא בדיוק השילוב בין הגנה עצמית, מדיטציה וצ'י קונג. למעוניינים להעמיק בתנועתם וביכולת שלהם לחזק ולהבריא את גופם, כדאי להעמיק בין תנועת הצ'י קונג לתנועת אמנות הלחימה.

מה המחיר לשיעורים?

המחיר החודשי לפעם בשבוע: 180 ש"ח בחודשיים הראשונים ובהמשך 240 ש"ח.
לפעמיים עד ארבעה שיעורים בשבוע: 240 ש"ח בחודשיים הראשונים ולאחר מכן תשלום חודשי של 280 ש"ח.
התשלום מתבצע אחת לחודש.

מה זה פורמה? זה כמו קאטה בקראטה?

זה אותו רעיון כמו הקאטה בקראטה, או הצורה בטאי צ'י. בצ'י קונג משתמשים בעיקר בביטוי סדרות.
הפורמה היא רצף של תנועות אשר בדרך כלל מבוצעות באופן אישי. זהו החלק היותר אמנותי ומסורתי של אמנות הלחימה. בדרך כלל אמנויות הלחימה המודרניות שמות דגש קטן יותר, או בכלל לא מקיימות שימוש בפורמות. באמנויות המסורתיות הפורמות חשובות ביותר. לכל שיטה יש את הפורמות שלה.
רצף התנועות משמש אותנו בכדי לחזק יכולות שונות: קורדינציה, חיזוק הגוף והגמשתו, דיוק תנועתי, למידה של התנועות הייחודיות לאותה אמנות לחימה, תנועה במרחב, עבודה על הגנה עצמית לכיוונים שונים (כמדמה תקיפה של יותר מאדם אחד), ריכוז וזיכרון.
תרגול הפורמה מאפשר בצורה מצוינת לשפר את היכולות שלי בתרגול אישי. בקונג פו לאו חו ישנן למעלה משלושים פורמות. חלקן קצרות וחלקן ארוכות יותר.

איפה משתלבת אמנות היכולת בשיעורים. יש מבנה קבוע לשיעור?

אמנות היכולת (קונג פו) משתלבת בכל השיעורים בבית הספר. היא משפיעה על הלמידה התנועתית שלנו ומשמשת אותנו גם לתהליך שניתן לקרוא לו התפתחות, מודעות, או למידה ברמה גבוהה מאוד.
לשיעורים אין מבנה קבוע. יחד אם זאת שיעורי אמנות הלחימה בשנים האחרונות בנויים מעבודה של שעה וחצי לערך על אמנות הלחימה וחצי שעה של עבודה על אמנות היכולת.
שיעורי תנועת הצ'י קונג מובנים אפילו פחות. זהו שיעור שבו אנו מנסים להיות כמה שיותר בתוך תרגול מדיטטיבי, הן מבחינה תנועתית והן בעבודות שונות.

יש חגורות בקונג פו?

בקונג פו שאנו לומדים קיימת שיטת דירוג של חגורות. שיטה זו עוזרת לנו להשלים את החומר שאנו צריכים ללמוד. היא מבקשת מאיתנו לשנן ולתרגל חומר מסוים לקראת כל מבחן חגורה, נותנת מוטיבציה ללמידה ומחדדת במה כדאי לנו להעמיק בכל שלב בלימודים.
אנו מתאמנים בלבוש שאינו רשמי. מגיעים עם הבגדים שאנו רוצים. אפשר כמובן גם להגיע עם מכנס אמנויות לחימה, אבל אנו לא מגיעים עם החגורה לשיעורים. בדרך כלל התלמידים יודעים את מדרג החגורות של חברי הקבוצה. אני נוהג להגיד שבמידה מסויימת כל עניין החגורות הוא חשוב וגם לא חשוב יחד. החגורות נותנות פידבק ללמידה, הן בהחלט לא המטרה.
רצף החגורות בקונג פו למבוגרים: לבנה, צהובה, כתומה, ירוקה, כחולה, חומה ושחורה.

תוך כמה זמן אדע להגן על עצמי?

זאת שאלה שקצת מאתגר לענות עליה. זה תלוי גם בתלמיד וגם בהגדרת המושג להגן על עצמי. זה תלוי מפני מי?
לגבי התלמיד, תלוי מאוד אם הוא מגיע עם רקע מסוים. לפעמים מגיעים תלמידים שאומרים לי שאין להם ניסיון. ואז בשיעור ניסיון הם מצליחים מאוד והם חושפים שלמדו איזושהי אמנות לחימה כשהיו בני שבע, איזה חצי שנה. למעשה כל רקע תנועתי קודם, כמו יוגה, טאי צ'י, אפילו שחייה, ריצה, כדור-סל… יביאו תלמיד להתחיל ברמה גבוהה יותר ממי שמגיע ללא רקע. אמנות הלחימה היא למעשה שפה תנועתית עשירה במיוחד, משום שהיא כוללת פיתוח של: כושר, כח, גמישות, יציבה, יכולות מנטליות, קורדינציה, יכולות הרפיה, דיוק תנועתי…זאת השפה התנועתית ככל הנראה העשירה ביותר, לצד הריקוד ולכן לוקח שנים רבות עד ששולטים בכל רזי השפה.
פקטור נוסף וחשוב הוא רמת הכישרון. אנשים עם כישרון תנועתי, גמישות, יכולת קורדינציה טבעיים יתקדמו במקרים רבים יותר מהר.
הנתון אם זאת החשוב ביותר בדרך כלל הוא מהי רמת המוטיבציה והנחישות של כל תלמיד. תלמיד שרוצה להתקדם ויעבוד בבית יכול להכפיל, לשלשל, לרבע… את קצב ההתקדמות שלו, לעומת תלמיד שרק מגיע לשיעורים. אני מכיר לא מעט לוחמים מדהימים שבתחילת דרכם היו כמובן חסרי כישרון וניסיון והגיעו רחוק מעוד רק בעזרת התמדה, נחישות ומוטיבציה.
בדרך כלל להגיע פעמיים בשבוע לשיעור, בעיקר בהתחלה, יכול להיות בהחלט מספק ותוך מספר קטן של חודשים (חודשיים שלושה) כל תלמיד בהחלט יוכל להרגיש בטוח להגן על עצמו מול אדם בעל מימדים פיזיים דומים וחסר ניסיון באמנויות לחימה.
ככל שיעבור הזמן ירגיש כל תלמיד גם את תחושת הביטחון שהוא יכול להגן על עצמו מול אנשים גדולים וחזקים ממנו, מול אנשים בעלי ניסיון באמנויות לחימה, מול כמה אנשים שתוקפים אותו ומול אנשים חמושים בסכין או כל כלי נשק אחר.

מה ההבדל בין קונג פו, קראטה, הישרדות...?

הניסיון שלי כולל מעבר להכשרתי בקונג פו, שש שנות לימוד של קראטה (אני מלמד ילדים את סגנון הקיוקושינקאי) וחמש שנות אימון באיגרוף תאילנדי. יש לי חיבה עמוקה לשתי אומניות לחימה אלו. כל מורה דרך אגב ילמד אותם בסגנון שונה לחלוטין. לדוגמא, ישנם, אם אינני טועה, רק בארץ, שבעה סוגים נלמדים שונים של קראטה.
אם אנסה להכליל מתוך הידע שלי, הקראטה נלמד יותר כאומנות לחימה עם כללים מובנים לעומת הקונג פו. למשל הוא בנוי יותר לתחרויות ולפיכך אין כמעט עבודה של שליחת הידיים לאזור הפנים בידיים חשופות (למעט קרבות לצעירים, ללא מגע). בקונג פו ישנה עבודה כזו .
דבר נוסף, תנועת הקונג פו במקרים רבים עגולה יותר מתנועת הקראטה שידועה יותר בתנועות ישרות (אך ישנו גם סגנון בקראטה עם תנועות יותר עגולות, כך שזו בהחלט הכללה גסה מאוד). מקור הקראטה הוא באי אוקינאווה שליד יפן. והוא התמסד מעל אלף שנים לאחר היווסדותו של הקונג פו הלחימתי בשאולין, במאה השמונה עשרה לספירה. לקונג פו הייתה השפעה עצומה על התפתחות הקראטה.
קיימים גם הבדלים מהותיים בין בתי הספר השונים לקונג פו. לפני שבחרתי את בית הספר בו למדתי קונג פו, התנסיתי בלא מעט שיעורי ניסיון. באופן כללי אני מאוד אוהב ללמוד ממורים שונים, וכך לראות גישות שונות להוראה, לביצוע של חבטות ולאופי שכל בית ספר מאמץ.
אני יכול להעיד שהסגנון שאני מלמד מתאפיין במיוחד בעבודות פנימיות (מדיטציות) ובסגנון אגרסיבי פחות, בדרך כלל. רק לאחר שתלמיד מגיע למקום בו הוא מרגיש נוח לעבוד בעוצמות חזקות יותר, הוא מגביר את העוצמה תוך ליווי שלי ומתוך ידיעה שגם הפרטנר נמצא באותה רמה וביטחון. כשאני מתכוון לאותה רמה וביטחון, אני למעשה אומר ששני התלמידים יכולים לעבוד על קרבות בעוצמות גבוהות יותר ויחד עם זאת, באופן בו הם לא יפצעו אחד את השני, או יזיקו בכל דרך לבריאותם.
מזכרוני, בלימודי הקראטה ובחלק מלימודי האיגוף התאילנדי נפצעתי המון. חיזקתי את גופי במהירות גבוהה יחסית, אבל חזרתי כמעט מכל אימון עם סימנים כחולים בעיקר באזור הרגליים, אבל גם בכל הגוף. הרגשתי שגופי מתחזק וגם היכולת המנטאלית. היה בי פחות פחד לקבל מכות. החיסרון הגדול שהרגשתי היה בכך שבשל הפציעות והעבודה החזקה, גופי היה מותש וחבול,לא יכולתי ממש להתקדם כמו שרציתי, במיוחד מעבר לשעות האימון. ובמקרים רבים גם סבלתי מהכאב הפיזי עצמו ומהתחושה שבאימון האגו שלי ושל תלמידים אחרים שיחק תפקיד כל כך גדול.
כשמצאתי את בית הספר שלי לקוג פו גיליתי עולם חדש ומסעיר בהרבה. גיליתי בית ספר שבו תלמידים מבצעים קרבות ברמות כל כך גבוהות, בלי מגינים ובלי להפצע. האווירה הייתה של עבודה מתוך רצון הדדי אמיתי ששני הצדדים המתרגלים ישתפרו.
פתאום אגו והרצון לנצח ולהיות חזק יותר לא היוו את הגורמים המרכזיים לבצע קרבות. עם בעבר עבדתי עם תלמיד גרוע שבחוסר זהירות נתן לי ברך לצלעות, שבר לי צלע ובכך מנע ממני להתאמן לכמה חודשים, עכשיו זה כבר לא יכל לקרות (וזה אכן קרה).
ראיתי עבודה שיתופית של תלמידים ותלמידות כשהבדלי כח פיזי ורמות שונות של לחימה לא הפריעו לשני הצדדים להתקדם ולהשתפר ברמות שלא ראיתי בעבר. פתאום ראיתי שיטת לימוד שרואה בלחימה דרך לשפר באמת את הבריאות של המתרגל, אימון שבו באופן מוחלט לא נפצעים ובכל זאת מתחזקים ומשתפרים באמת בלחימה ובתנועה.
לצד העבודה הפיזית נחשפתי לתרגילי מדיטציות שחיזקו באופן מופלא את יכולות התלמיד שבי. למדתי להתרכז יותר, להרפות את השרירים שאין צורך שיהיו במתח ולהיות רגוע וממוקד במה אני רוצה להתקדם.
הפסקתי לבעוט עוד ועוד רק מתוך האמונה שככל שאבעט יותר הבעיטות יצאו טובות יותר. בעבר, קיבלתי הנחיות שאמרו לי שכמה שאבעט יותר, המערכת הגופנית שלי כבר תדע איך להפיק מהבעיטות את המיטב בכדי להשתפר. עכשיו, כשהתאמנתי על בעיטות ניסיתי כל הזמן באמת להשתפר. למדתי לראות את המטרה שאליה אני רוצה לחתור. למשל כשעבדתי על בעיטת סיבוב, כבר ידעתי בדיוק על מה אני רוצה לעבוד. ראיתי בדמיוני בעיטה מעולה ואליה שאפתי. כל פעם עבדתי על דגש אחד, או כמה. ככה אני גם מלמד היום.
לסיכום: הגישה בקונג פו שלנו היא פחות ממקום של אמנות לחימה לתחרויות ויותר מכוונת להגנה עצמית ברחוב. הקונג פו, שאנו מתרגלים לפחות, כולל גם עבודות פנימיות ותהליך של התפתחות אישית ואנו מתחילים להגביר עוצמה רק כשאני רואה ששני התלמידים מוכנים לכך והם לא יפצעו אחד את השני. אמנות הלחימה שלנו מתורגלת בחוץ ולא בדוג'ו. היא כוללת בתוכה את אמנות התנועה והבריאות המבוססת על הרפואה הסינית, צ'י קונג. אנו לא מתאמנים עם חליפות כפי שנהוג בקראטה, או בהישרדות, ג'ודו… כל אמנויות הלחימה מלאות בידע מופלא ומעניין. כל מורה וכל אמנות לחימה מדגישים חלקים אחרים מתוך עולם תנועתי רחב מאוד, המתפתח מזה אלפי שנים.
אם היה לי מספיק זמן ואנרגיה הייתי לומד כנראה את כולן.

צריך לתרגל בבית?

לא. לא צריך לתרגל בבית. מי שרוצה, יש לו זמן ומוטיבציה להתקדם מהר יותר, אז בהחלט אמליץ לו לתרגל בבית. וגם, אני בדרך כלל ממליץ מה כדאי לתרגל, אם שואלים בעצתי. יש לתרגול הביתי ערך עצום אבל אפשר להתקדם המון, גם בשלושה, בשני שיעורים שבועיים ואפילו בשיעור בודד.

מהם מקורות קונג פו לאו חו?

עד לא מזמן לא היה ידוע יותר מידי על מקורות הלאו חו. תמיד ידעתי שמורה ארגנטינאי יהודי בשם חורחה, הוא זה שהביא סגנון זה לארץ. הוא לימד את המורה (איציק מזרחי) של המורה שלי (בן טל שחר) וכך הסגנון הגיע לארץ. אני מפרסם כאן סיפור מרתק פרי עתו של לוחם מוכשר וחבר יקר, ששמו יואב ארזי, שטס לכמה חודשי לימוד אצל חורחה וחזר עם המידע הרלוונטי ביותר שידוע כיום על סגנון הקונג פו לאו חו. בקיץ 2012 הגיע חורחה עם צוות מדריכים לסמינר הראשון של הלאו חו בארץ.
לחורחה היו שני מורים לקונג-פו, צֵ'ן סי צ'וּן וצֵן צ'ין ווֵן. המורה הראשון היה צ'ן סי צ'ון. צ'ן סי צ'ון לימד את חורחה הואנג צ'ואן (סגנון האגרוף האדום). אמנות לחימה לטווח קצר, מלוכלכת וישירה. צ'ן סי צ'ון היה לוחם רחוב, בנעוריו הוא התפרנס מקרבות לא חוקיים בנמל של טאיוון. הוא גם היה הולל שאינו יודע שובעה, ומורה לא טיפוסי במיוחד. הוא אהב בחורות, והוא אהב לשתות ולעשן גם בשיעורים. חורחה ושאר התלמידים היו מתאמנים, וצ'ן סי צ'ון היה עומד ומסביר עם הבירה והסיגריה, "לא ככה — ככה!".
יום אחד צ'ן סי צ'ון מצא בחורה סינית יפהפיה, בבואנוס איירס, והתאהב בה נואשות. צ'ן סי צ'ון חיזר אחריה, ומכיוון שהיה קונגפואיסט הצליח לשבות את ליבה למרות אופיו הקלוקל. הוא ביקש את ידה, אבל לאישתו של צ'ן סי צ'ון היה שכל. היא ידעה שכשצ'ן סי צ'ון הולך ללמד קונג-פו הוא ישר מתחיל לשתות ולעשן, ואחר למסיבות ולזונות – והיא הודיעה לו נחרצות שהיא תתחתן איתו רק בתנאי שהוא מפסיק עם הקונג-פו והולך לעבוד עם המשפחה שלה במסעדה הסינית שלהם. לצ'ן סי צ'ון לא היתה ברירה, והוא הודיע לתלמידים שלו שהוא מפסיק ללמד. אבל שאם הם רוצים החבר שלו צ'ן צ'ין ווֵן, שהיה גם הקצין שלו בצבא טאיוון מגיע לבואנוס איירס והוא ילמד אותם אם הם רוצים. לחורחה ולשאר התלמידים לא נותרה ברירה.
מקץ מספר ימים הגיע צ'ן צ'ין וון לבואנוס איירס, ואחרי שהעיפו בו מבט אחד הלכו חורחה והתלמידים האחרים למסעדה של צ'ן סי צ'ון, והתחננו שיחזור ללמד אותם. צ'ן סי צ'ון, אתם יכולים לראות למטה, היה מאוד מאוד דומה לברוס לי – הוא היה גבוה (יחסית לסינים) ושרירי בצורה שלא תאמן, ונאה. לעומת זאת צ'ן צ'ין וון היה צנום בצורה יוצאת דופן, והיתה לו לסת עקומה, ואורך עצם אגן של בערך חמישה עשר סנטימטר. הוא נראה ממש לא מרשים, והוא גם לא ידע מילה בספרדית.
צ'ן סי צ'ון הסתכל על אשתו, וראה את הזעף יוקד מאחורי עיניה. הוא פנה אל חורחה ואל שאר התלמידים ואמר להם בצער אבל נחרצות: "מצטער, אני לא יכול – הבאתי לכם את צ'ן צ'ין וון. תלמדו אצלו!" הוא סגר את הדלת וחזר למסעדה. שפופים חזרו חורחה והתלמידים האחרים ללמוד אצל צ'ן צ'ין וון. אבל אחרי שיעור אחד אורו עיניהם. כי צ'ן צ'ין וון היה ממש טוב. יותר טוב אפילו מצ'ן סי צ'ון. צ'ן צ'ין וון כבש את ליבו של חורחה, וחורחה הפך לתלמידו הראשי, למתרגמו, ואחרי כמה שנים, גם לחבר טוב.
צ'ן צ'ין וון גדל במנזר טאואיסטי בסין, וברח מסין לטאיוון כשהקומוניסטים של מאו עלו לשלטון, ובמהלך מטורף לחלוטין ניסו למחות את כל התרבות הטאואיסטית והבודהיסטית. צ'ן צ'ין וון היה נזיר. הוא היה אדם שמוקדש כולו לאמנות. הוא היה מבלה את כל יומו באימוני לחימה ובמדיטציה. הוא היה מודט ללא סוף, והיה בו עומק בלתי נדלה. שקט, מופנם אך חייכן. הוא היה אדם רוחני באמת. רוחני עד כדי נאיביות – שגבלה לעיתים בטפשות גמורה (פעם אחת נוכלת ארגנטינאית שצ'ן צ'ין וון התיידד איתה ברחוב, שכנעה את צ'ן צ'ין וון לחתום לה על מסמך ערבות. צ'ן צ'ין וון שלא הבין את דרכי אנשי העולם וגם לא ספרדית חתם לה על המסמך, שבעצם העביר לה באופן חוקי לחלוטין את הבעלות על ביתו). צ'ן צ'ין וון בילה את הרוב המכריע של חייו במנזר – ובהרבה מובנים מעולם לא עזב אותו. הוא היה איש מתוק וטוב לב, ולוחם נורא.
בטיוואן, כדי להתפרנס הוא התגייס לצבא. כשראו את הרמה שלו בלחימה שלחו אותו לאמן את היחידה המובחרת שלהם. אחד התחביבים של מאסטר וון באותה תקופה היה לקחת סירה ובשקט בשקט, לחתור אל הגבול היפני שהיה מרחק שעות ספורות. שם הוא היה אורב לשומרים היפנים המסכנים, והוא מעולם לא היה חוזר אל העמדה ללא ראש של שומר יפני בשקית. להנאתם של חבריו (שלא אהבו את היפנים יותר ממנו). "אבל מאסטר וון", אמר לו חורחה בתדהמה כשהוא שמע את הסיפור, "מה עם החמלה, ואהבת כל היצורים החיים וכל זה?". "אין מה לעשות", הודיע לו מאסטר צ'ן צ'ין וון וחייך בטוב לב, "זאת הקארמה שלהם ושלי". היה איזה סיבוך עם הסינים, והם החליטו להתנקש בחייו של מאסטר וון – אחרי שחבר שלו ספג כדור במקומו הוא החליט לברוח. הוא ברח לספרד. בספרד הוא אימן את משמר משפחת המלוכה הספרדית. אבל אז היה לו סיבוך עם הממונה שלו, שהיה קראטיסט. אחרי שצ'ן צ'ין וון שבר לו את היד (כמובן, רק לאחר המון התגרויות בלתי פוסקות – ועיכוב משכורות), הוא נאלץ לברוח פעם נוספת. הפעם לארגנטינה שם גרה אחת מאחיותיו.
.
בארגנטינה צ'ן צ'ין וון לימד את חורחה ואת התלמידים האחרים, עד שהגיע זמנו לחזור חזרה לטאיוון. בזמן ההוא חורחה כבר היה בעצמו לוחם מהמעלה הראשונה. הוא לקח את הקונג-פו שלמד מצ'ן סי צ'ונג – התוסס, המחוצף, המתפרץ – איש העולם, ואת הקונג-פו שלמד מצ'ן צ'ין וון, השקט, המעמיק והחכם – ורקח אותם יחד בצורה שמנצלת באופן מקסימלי את היתרונות של שניהם, לסגנונו הוא – הלאו-חו.

מי מעביר את השיעורים?

את כל השיעורים מעביר אסף קמחי, שזה אני. אני יכול להעיד על עצמי שיש לי הרבה סבלנות ותחושה של סיפוק רב בלהעביר חומר לימודי כל כך מרתק. את התרגילים שכל תלמיד לומד, הוא גם לאט לאט לומד להעביר לתלמידים אחרים. כך יוצא שלצד ההדרכה הצמודה שלי, גם תלמידים אחרים מקדמים תלמידים פחות מתקדמים. הדרכה היא למעשה חלק מתכנית הלימודים. זוהי דרך מצוינת להעמיק בתהליך הלמידה של החומר.

צריך רקע קודם, או להיות בכושר, בכדי להצטרף?

ממש לא. רקע קודם וכושר קיים יכולים לעזור, בעיקר בחלק הלימודים הראשוני. רקע קודם יכול להיות גם כדור-רגל ששיחקתי בילדותי. לרב התלמידים לוקח בין שיעור אחד לחמישה עד שמתחילים להיכנס לתלם. שהגוף מתחיל להרגיש נח עם סוג העבודה שאנו עושים ושבכלל מבינים מה נסגר עם הקורס הזה, המשלב בין מדיטציות, התפתחות, אמנות לחימה, צ'י קונג ועוד כמה דברים. בכדי להצטרף כדאי בעיקר לבוא עם פתיחות וסקרנות. כל השאר כבר יבוא די בקלות, בעזרת מאמץ ומוטיבציה.

יש שיעורים רק למתחילים?

לא. או בכל אופן, לא באופן קבוע. יכול להיות שמידי פעם יהיו שיעורי ניסיון למתחילים, אבל באופן כללי אנו שמחים לתרגל, מתחילים לצד מתקדמים יותר. האווירה היא של הזדמנות לעבוד עם תלמיד מתחיל יותר, מידי פעם, ועל ידי כך לתרגל את יכולת ההדרכה שלי ולהעמיק בהבנתו של כל תרגיל. יש תרגול של מתקדמים עם מתקדמים, מתחילים עם מתחילים ומתקדמים עם מתחילים. פשוט, יעיל ויוצר אווירה של יחד.

אלו מדיטציות מתרגלים בשיעורים?

אפשר לחלק את המדיטציות לחלקים כאלו:
טיפוח יכולות רגשיות: להיות רגיש יותר לעצמי, לאחרים ולסביבה.
שיפור יכולות מנטליות: שיפור הזיכרון, הריכוז, שימוש מועצם בדמיון.
פיתוח החושים: בעיקר תרגילים שמפתחים את הראייה, השמיעה וחוש המישוש.
פיתוח של כישרונות חבויים: אנו לומדים להתנסות בכל אימון בדברים רבים ושונים ומאבדים לאט לאט את הפחד מלהיכשל. עולמות חדשים נפתחים לנו ואיתם הרצון לפתח כישרונות נסתרים.
גילוי עצמי: אנו מתרגלים עבודות פנימיות בהם אנו מגלים מה ומי אנחנו, באיזו דרך אנו מעוניינים ללכת, לאן אנו רוצים להגיע, באיזו צורה נעדיף לצעוד, ומי הם האנשים שנעדיף שיצטרפו למסע שלנו.
הגשמת חלומות: ישנם תרגילים שמיועדים לקדם אותנו לכיוון של הגשמת החלומות שלנו. תרגול קונג פו נותן לנו כלים רבים להאמין ביכולות שלנו וגם לנצל אותם בצורה שאולי לא היינו מאמינים שנוכל. טכניקות למידה מלוות תרגילים אלו.
בריאות וריפוי עצמי: אנו לומדים כיצד להבריא ואף לרפא את הגוף והנפש שלנו.
מנוחה והרפיה: מתרגלים כיצד להרפות ולשחרר את עצמנו מלחצים, כעסים וממנהגים כשפיטה והלקאה עצמית.
שינוי מצבי רוח: בעזרת תרגול עקבי נוכל להגיע למצב בו ניתן בקלילות לשנות את מצב רוחנו. למשל, אם קמנו עצבניים וכעוסים, במהרה נוכל להמיר את מצב רוחנו לשמחים, מרוצים ונינוחים.

מה בעניין קרבות? חישול הגוף?

בהחלט כן. אמנות לחימה ללא קרבות, זה קצת כמו להתאמן בטניס מבלי לקיים מידי פעם משחק. אנו מתרגלים המון מסביב בכדי שככל שנתקדם כך יהיה לנו יותר פשוט להתנהל בסביבת קרב.
ישנם סוגים שונים ומגוונים של משחקים, קרבות חלקיים וקרבות. הנה כמה סוגים של קרבות שאנו מתרגלים:
קרבות רק עם הידיים: קרבות בהם מנסים לגעת רק בכתפיים, רק בגוף, גוף כולל פנים, אגרופים לגוף, אגרופים לגוף+ ידיים פתוחות לפנים. קרב ידיים כולל בעיטות סיבוב נמוכות.
קרבות רגליים: קרב ללא מגע בכלל, קרב סימונים עדין, רגליים מתחת לגובה ברכיים, עד האגן, רגליים מלא.
קרבות רגליים וידיים: קרב ללא מגע, קרב ללא חבטות( רק כניסות ויציאות להתקפות), קרב בהילוך איטי, קרב סימונים עדין, קרב נח (נח בעוצמתו לשני הצדדים), קרב בעוצמה מדודה שקבענו (על פי סקאלה שנעה בין אחת לעשרים, כמו מד ווליום במערכת), קרב מלא וחזק, קרב עם כפפות, קרב עד שמישהו נכנע.
לגבי חישול הגוף. גם כן בהחלט. בהתחלה מעט מאוד ולאט לאט, יותר ויותר. קצב ההתקדמות בקרבות קשור גם במוכנות אישית של כל תלמיד. אין שום הכרח לעבוד בעוצמה שלא מתאימה. כל אחד עובד בעוצמה שמתאימה לו. בדרך כלל את עוצמת הקרבות מכתיב מי שמעדיף עוצמה נמוכה יותר.